שתי צפורים דלות בשר Poem by Israel Pincas

בָּאתִי לַאֲבִיב
חַיַּי. הָאֲדָמָה נוֹתֶנֶת רֵיחַ
חַם, מִיָּם אֶל
יָם. הָאָרֶץ הַזֹּאת פּוֹרַחַת
מִבְּשָׂרִי כְּמוֹ הַרְכָּבָה
עַל עֵץ שֶׁחֻתַּךְ בַּגֶּזַע.

הָאֲוִיר מָלֵא צוּף וּדְבוֹרִים וְרֵיחַ
הֲדַס חָרִיף וְלַעֲנָה
וְשִׁטָּה. שְׁתֵּי צִפֳּרִים דַּלּוֹת
בָּשָׂר, שֶׁאֲנִי רוֹאֶה עַכְשָׁו בִּקְצֵה
עֵינִי, וַאֲשֶׁר רוֹאוֹת אוֹתִי,
בְּאָכְלָן שְׂעוֹרִים מֵעַל לַשְּׂבָכָה,
הֵן צִפֳּרוֹת מוֹתִי,
הַמּוּכָן בִּשְׁבִילִי בַּמְּזָוֶה הַתּוֹסֵס שֶׁל סְתָוִי.