Israel Pincas

מִבֶּטֶן הַסְּפִינָה, הַשָּׁטָה
לְמֶרְחַקִּים, אֲנִי
נִבָּט קַשּׂוּב.

הַמַּיִם מְרַחֲמִים. הָעֶרֶב
כְּמוֹ לִפְנֵי אֶלֶף
שָׁנָה.

בַּיָּם הָעַתִּיק שֶׁלָּנוּ
אֵין חָדָשׁ.
רַק הָרוּחַ מִשְׁתַּנָּה.

אֵינֶנִּי חוֹשֵׁב
שֶׁהֶחְמַצְתִּי מַשֶּׁהוּ.
כָּל שֶׁנִּתַּן מֵאָז

הוּא מַתָּנָה.
פַּעַם בָּא
סוֹחֵר פְלוֹרֶנְטִינִי וְהִצִּיעַ

זְכוּכִית אֲדֻמָּה.
בִּשְׁנַת אֶלֶף
אַרְבַּע מֵאוֹת וְאַחַת זֶה הָיָה.

לֹא הָיָה
לִי מַה לָּתֵת
בָּעֲבוּרָה. וְהוּא שָׁב.

אֶקְנֶה אוֹתָהּ עַכְשָׁו.
כְּמוֹ לִפְנֵי אֶלֶף
שָׁנָה, גַּם הָעֶרֶב
...

From inside the ship sailing
far away, I
gaze hard.

The water has mercy. The evening
is like
a thousand years ago.

In our ancient sea
there's nothing new.
Only the wind shifts.

I don't think
I've missed anything.
Everything given ever since

is a gift.
Once a Florentine merchant
came and offered

red glass.
It was the year one thousand
four hundred and one.

I didn't
have anything to give
for it. And he returned.

I'll buy it now.
Like a thousand years
ago, tonight too
...

בָּאתִי לַאֲבִיב
חַיַּי. הָאֲדָמָה נוֹתֶנֶת רֵיחַ
חַם, מִיָּם אֶל
יָם. הָאָרֶץ הַזֹּאת פּוֹרַחַת
מִבְּשָׂרִי כְּמוֹ הַרְכָּבָה
עַל עֵץ שֶׁחֻתַּךְ בַּגֶּזַע.

הָאֲוִיר מָלֵא צוּף וּדְבוֹרִים וְרֵיחַ
הֲדַס חָרִיף וְלַעֲנָה
וְשִׁטָּה. שְׁתֵּי צִפֳּרִים דַּלּוֹת
בָּשָׂר, שֶׁאֲנִי רוֹאֶה עַכְשָׁו בִּקְצֵה
עֵינִי, וַאֲשֶׁר רוֹאוֹת אוֹתִי,
בְּאָכְלָן שְׂעוֹרִים מֵעַל לַשְּׂבָכָה,
הֵן צִפֳּרוֹת מוֹתִי,
הַמּוּכָן בִּשְׁבִילִי בַּמְּזָוֶה הַתּוֹסֵס שֶׁל סְתָוִי.
...

I came to the spring
of my life. The ground gave off a warm
scent. From sea to
sea. This earth blooms
out of my flesh like a graft
cut into a tree trunk.

The air is filled with nectar and bees and the sharp
scent of myrtle and absinthe
and acacia. Two skinny birds
that I see now at the edge
of my vision and that see me
while eating barley on the lattice
are the birds of my death,
ready for me in my autumn's fermenting storeroom.
...

זֶה הָיָה מִישֶׁהוּ אַחֵר
בְּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת לְאֶשׁפוֹרְד, אוֹ הֶסְטִינְגְס,
אָדָם בְּאָפֹר, רָאִיתִי
רַק אֶת מַחֲצִית פָּנָיו,
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהָיָה מִישֶׁהוּ שֶׁפָּעַם הִכַּרְתִּי
לִפְנֵי שָׁנִים, וְלֹא יָכֹלְתִּי לִזְכֹּר.

אַחַר-כָּךְ בָּאוּ מַחְשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת וְשֶׁמֶשׁ נִכְנְסָה
לָעֵינַיִם,
וּכְבָשִׂים אֲחָדוֹת בַּשָּׂדֶה
מִיָּמִין, שֶׁנִּרְאוּ מְרֻצּוֹת לְמַדַּי וְלֹא חֲדוּרוֹת סְפֵקוֹת
כָּמוֹנִי, וְהִמְשִׁיכוּ לָכֵן לְלַחֵךְ
עֵשֶׂב, עַד שֶׁלִּבְסוֹף גַּם הֵן נֶעֶלְמוּ.

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲחֵרִים הִשְׁכִּיחוּ אֶת הָאִישׁ הָאָפֹר מִלִּבִּי.
הַצְּדוּדִית שֶׁלּוֹ נִשְׁאֲרָה חֲתוּמָה בַּחֶדֶר הָאָפֵל שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי.
לְעֻמַּת זֹאת נִזְכַּרְתִּי בַּדְּבָרִים שֶׁפַּעַם אָמַר לִי יְדִידִי
הַצַּיָּר, שֶׁמַּה שֶׁנִּתַּן הוּא לְהַעֲתִיק אֶת
הַטֶּבַע, לְהִתְקָרֵב כְּכָל הָאֶפְשָׁר וְלֹא לְבַקֵּשׁ
לְמַעְלָה מִזֶּה.

דְּבָרָיו אָז עוֹרְרוּ בִּי עִנְיָן.
מִדֵּי פַּעַם אֲנִי עֲדַיִן מְהַרְהֵר בָּהֶם.
וְעִם זֶה רָאוּי אֲנִי חוֹשֵׁב לְהַדְגִּישׁ
כִּי בְּאָמָּנוּת הָיָה מְדֻבָּר.
...

It was someone else
in the window of the train to Ashford or Hastings,
a man in gray, I saw
only half his face
and I thought it was someone I knew
years ago and couldn't recall.

Afterwards I had other thoughts, the sun was in
my eyes
and there were a few sheep in the meadow
on the right, and they seemed too pleased and not doubtful
like me, and continued to chew
the grass, until they also disappeared in the end.

These and other things banished the gray man from my heart.
His contours remained stamped in the dark chamber of my thoughts.
On the other hand, I recall a painter friend of mine
said that what we can do is copy
nature, approach it as closely as possible and not ask
for more.

Then I was very interested in his remarks.
I still think about them sometimes.
At the same time I think it's worth emphasizing
that art was under discussion.
...

אִישׁ לֹא שָׂם לֵב לִפְרָטִים.
הַיּוֹם הִתְבָּאֵר בִּקְרָעִים, לֹא הָיָה זְמַן
לְהֶמְשֵׁכִיּוּת.

מִישֶׁהוּ נֶעְלַם בַּפִּנָּה.
הָיְתָה רוּחַ, הָיָה
מְעֻנָּן. שֶׁמֶשׁ הֵגִיחָה
וְהִתְחַבְּאָה.
שׁוּם דָּבָר לֹא הִכְאִיב כְּמוֹ פַּעַם.
אִלְמָלֵא הָיָה הַזְּמַן קָצָר זֶה הָיָה אֲפִלּוּ שָׂמֵחַ.
בּוּלְוַאר סֶבַסְטוֹפּוֹל הָיָה חָסוּם
לִתְנוּעָה, הָאוֹטוֹבּוּס הִתְקַדֵּם בְּכָל פַּעַם
עוֹד מֶטֶר.
הָיָה בָּרוּר שֶׁאֵחַרְתִּי.
עֲבָרִי וַעֲתִידִי זָהֲרוּ בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה.
...

No one paid attention to details.
The day became clear in bits, there was no time
for continuity.

Someone disappeared at the corner.
A wind blew, it was
cloudy. The sun emerged
and hid.
Nothing hurts as it once did.
Were it not so short a time it could have been fun.
Boulevard de Sébastopol was snarled
by traffic, the bus inched
forward.
It was clear that I was late.
My past and future shone to the same degree.
...

זֹאת הָעִיר הַיָּפָה
בָּעוֹלָם:
וַדַּאי אַחַת הַיָּפוֹת שֶׁבּוֹ.
הַקָּפֶה כָּאן טוֹב, הַתַּחְבּוּרָה נוֹחָה,
הַסְּדָרִים וְהַנִּימוּסִים
טוֹבִים.

הַבָּתִּים, הַגַּנִּים, הָעֵצִים,
נְעִימִים.
אֲנִי חוֹזֵר וּמְשַׁנֵּן אֶת זֶה לְעַצְמִי
וְלִפְנֵי הַשֵּׁנָה כִּמְעַט מִשְׁתַּכֲנֵעַ.
...

This is the prettiest city
in the world:
one of the loveliest for sure.
The coffee is good here, the transportation convenient,
order and manners
are good.

The homes, gardens, trees
are pleasant.
I repeat this to myself
and am almost convinced before sleep.
...

1
בִּקַּשְׁתִּי מַשֶּׁהוּ קַר, מְהֻקְצָע,
מַבְהִיק כְּמוֹ נִיקֶל,

דֹּפֶן מִטָּה, שֶׁהַחוֹלֶה
מְצַנֵּן בָּהּ אֶת מִצְחוֹ.

אֶפְשָׁר קֻבִּיָּה. כְּפִיס-עֵץ
רָבוּעַ, מֻקְשֶׁה,

חֲסַר פֵּשֶׁר,
אָח לְטֵרוּף, לִשְׁתִיקָה.

שְׁתִיקָה מִצְטַבֶּרֶת לְזִמְזוּם:
זִמְזוּם שֶׁהוּא דִּבּוּר.

מֵעֵין לַרְגוֹ לְצֶ'לִי
אוֹ מֶתַח גָּבוֹהַּ,

כְּמוֹ זֶה שֶׁל הַגֶּנֶרָטוֹר הַמְנֻדֶּה
בִּקְצֵה הַמִּגְרָשׁ,

בֵּין הַשִּׂיחִים, הֶחָבִיוֹת
וְעַל-יַד כִּתְמֵי הַמָּזוּט וְהַשֶּׁמֶן.

2
בֹּקֶר אֶחָד אֶתְעוֹרֵר וְאֶלְמַד
שֶׁהָיִיתִי: קַת שֶׁל רוֹבֶה, יָדִית שֶׁל מַפְסֶלֶת,

כְּפִיס-עֵץ רָבוּעַ, מֻקְשֶׁה,
קֻבִּיָּה.

יִהְיֶה חַם מְאֹד. וְאוּלַי קַר. מְעֻנָּן
אוֹ בָּהִיר. מַבָּט לֹא מְעֻנְיָן יְגַלֶּה

קִיר שָׂרוּף, אוֹ פִּגּוּם; שֶׁלֶד,
אוֹ מַשֶּׁהוּ הַיָּכוֹל רַק לְהַזְכִּיר שֶׁלֶד

שֶׁל בַּיִת, מַחְסַן-חֲלָפִים גָּדוֹל אוֹ מוּסָךְ,
אוּלַי מָלוֹן מְפֹרָק; תַּחֲנַת דֶּלֶק

וְשֶׁלֶט, חֵלֶק שֶׁל שֶׁלֶט,
תַּמְרוּר לְגוֹמְאֵי מֶרְחַקִּים צְעִירִים.
...

1
I asked for something cold, honed down,
Burnished like nickel,

A bed-rail, on which a patient
Cools his forehead;

Perhaps a cube. A plank
Square and hardened,

Uncompromised,
Brother to madness, to silence.

A silence accrues to a buzz.
A buzzing which is speech:

A kind of largo for cellos
Or high voltage,

Like that of the generator relegated
To the edge of the lot,

Between the bushes, the barrels
And beside the stains of mazut and of oil.

2
One morning I'll wake up and learn
That I was: a rifle butt, a chisel's handle,

A square piece of wood, rigid,
a cube.

It'll be very hot. Maybe cold. Cloudy
Or clear. A disinterested glance will reveal:

A scorched wall, or scaffolding; a frame,
Or something which can only bring to mind a frame

Of a house, a large storeroom for spare parts, or a garage,
Perhaps a dismantled hotel; a gas station

And a sign, part of a sign,
A traffic light for the young who lap distances.
...

חֲזָרָה אֶל יָוָן
הַ'קְּלַסִּית'

בִּגְלַל מַה שֶּׁקָּפוּא בָּהּ.

כְּאֶחָד הַמּוֹצֵא
גַּרְעִין חִטָּה שֶׁנִּשְׁמַר
חַי, בְּקֶבֶר פִּירָמִידָה.

אוֹ הַהִתְפַּעֲמוּת שֶׁבַּפְּגִישָׁה
הָרִאשׁוֹנָה עִם הָקֻּבִּיזְם:

אַף הִיא שַׁיֶכֶת לְכָאן:

הַמַּסָּע אֶל הַשּׁוּרָה
הַשְּׁבוּרָה, הַשִּׁיר
'לְלֹא נוֹשֵׂא'.

אַחֲרֵי שָׁנִים בָּאֲזוֹרִים
הַטְּרוֹפִּיִּים,

הַתְחָלָה שֶׁל הַקֹּר.
...

For Abraham Ofek

Return to classical
Greece

Because of what is ‘frozen' in it.

As one who finds
A kernel of wheat
Preserved, in the tomb of a pyramid.

Or the excitement of the first
Encounter with Cubism:

It too belongs here.

The journey of the broken
Line, the poem
‘Without a Subject.'

After years
In the tropics,

The beginning of cold.
...

1
אִי-אֶפְשָׁר הָיָה לְהַחֲזִיק בְּשׁוּם דָּבָר.
אֲפִלּוּ אֶת אִמִּי לֹא חִבַּקְתִּי כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ
וְלֹא נִפְרַדְתִּי מִמֶּנָּה כְּמוֹ לִפְנֵי נְסִיעָה

כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ וְדִבַּרְנוּ כָּל הַלַּיְלָה
וְאָמַרְנוּ זֶה-לָזוֹ דְּבָרִים חַמִּים,
פְּעָמִים נִרְגָּשִׁים,
שֶׁ'יַּסְפִּיקוּ לְכָל הַשָּׁנִים'.

'לֹא הָיָה זְמַן לְהָכִין אוֹתְךָ,'
הִיא אַחַר-כָּךְ כָּתְבָה, מִ'בֵּיתָהּ הֶחָדָשׁ', וְהָיְתָה מְבָאֶרֶת
אֶת מַשְׁמָעוּת הֲמֻלָּה 'בַּמִּדְבָּר'.

לֹא הִסְפַּקְתִּי אֲנִי לְהַגִּיד לָךְ.

2
וְהָאִשָּׁה שֶׁזָּהֲרָה פַּעַם
בַּהַפְסָקָה, בְּאוּלָם הַקּוֹנְצֶרְטִים
('קַסְדַּת הַזָּהָב'),
הַרְחֵק מִתְּרוּעַת 'הַטְּרוֹיָנִים',

אֵינֶנָּהּ. מַדְהִים מַמָּשׁ אֵיךְ לֹא הוֹתִירָה רִשּׁוּם
אוֹ עֵדוּת,

לְבַד אוּלַי מֵחָרִיץ
לֹא נִרְאֶה, בְּתָא מַאֲפִיר שֶׁל הַמֹּחַ,
כָּזֶה שֶׁמַּשְׁאִירִים אוֹפַנֵּי עֲגָלָה
בַּבֹּץ וּבָרֶפֶשׁ, בַּסְּתָו.

'אִי-אֶפְשָׁר הָיָה לְהַבְחִין בָּךְ.'

3
וְהַחֹם שֶׁהָיָה בִּי הָיָה לְנוֹזֵל שֶׁקָּפָא:

גּוּשׁ קֶרַח מְלֻכְלָך,
כּוֹכָב הַשָּׁבִיט שֶׁל הַאלִי,
אוֹת מְבַשֵּׂר רָעוֹת, אָמְרוּ,

אוֹרֵחַ נָדִיר בְּשָׁמֵינוּ,
תַּיָּר בְּמַעֲרֶכֶת הַשֶּׁמֶשׁ,
נוֹשֵׂא לְהִשְׁתָּאוּת
אַחַת לְכַמָּה שָׁנִים.

הַכֹּל בָּא בְּהַפְתָּעָה, כְּמַשַּׂב-אֲוִיר פִּתְאֹמִי,
גַּל חֹם אוֹ גַּל קֹר
וְכָמוֹהוּ חָלַף, לֹא הָיָה.

4
וְהַשָּׁנִים הָיוּ פְּחוּסוֹת וּדְחוּסוֹת וּזְרִיזוֹת מֵאִתָּנוּ,
אֲנָשִׁים נִכְנְסוּ וְיָצְאוּ בָּהֶן
בִּמְהִירוּת,
אָמְרוּ מַשֶּׁהוּ וְנֶעֶלְמוּ.

בָּאָרוֹן נוֹתְרוּ חֲפָצִים
וּבְגָדִים שֶׁל מִי שֶׁלֹּא הָיוּ עוֹד אִתָּנוּ,
הַלֵּב כְּבָר גַּס בָּהֶם.
הָיוּ שֶׁרָאוּ בְּכָךְ לִפְעָמִים רְאָיָה.

אִי-אֶפְשָׁר הָיָה לְהָבִין שׁוּם דָּבָר.
לֹא הָיָה זְמַן לְשׁוּם דָּבָר. אִי-אֶפְשָׁר הָיָה לְהַחֲזִיק
בְּשׁוּם דָּבָר. אֲבָל נָהַגְנוּ כְּאִלּוּ הָיִינוּ 'בְּנֵי אַלְמָוֶת'
וּכְאִלוּ זְמַן יֵשׁ לַכֹּל. וְלַהֶעְדֵּר,
אוֹ לַמִּלָּה הַטּוֹבָה, אוֹ לַשְּׁתִיקָה.

5
וְעַד שֶׁבָּא תוֹרִי לְהָעִיד נִשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנִּי רֹב הַפְּרָטִים.
הַמִּלִּים לֹא נַעֲנוּ לַאֲחֵרִים, שֶׁזָּכַרְתִּי.
בִּקַּשְׁתִּי לוֹמַר אֵיזֶה דְּבָרִים לִכְבוֹד הַנּוֹפְלִים בְּמִלְחָמָה.
מַשֶּׁהוּ בִּי הִתְבַּלְבֵּל. הַמִּלִּים נִנְעֲלוּ בִּגְרוֹנִי.
אָמְרוּ לִי לְהִשָּׁאֵר בִּמְקוֹמִי. בִּמְקוֹם לְהַמְשִׁיךְ וְלָשֶׁבֶת קַמְתִּי.

חָשַׁבְתִּי אֲדַבֵּר עַל הַשִּׂמְחָה.
וְעַל הָעָוֶל, הַיֹּפִי,
עַל הָעֲשׁוּקִים וְהַדִּמְעָה.
הָיָה גַּם מַשֶּׁהוּ שֶׁדָּחַקְתִּי שָׁנִים וּמִשּׁוּם-מָה נִרְאָה לְפֶתַע חָשׁוּב,
אוּלַי מוּטָב אֶנְקֹט לָשׁוֹן עֲקִיפָה
- סוֹף-סוֹף לֹא אֲנִי כָּאן הַנֶּאֱשָׁם -
וּמִי אֲנִי שֶׁאַגִּיד עַל הַמְּדִינָה וְדִינָהּ.


לְפָנַי דִּבְּרוּ אֲחֵרִים. הַדְּבָרִים הִתְאָרְכוּ.
הֹעֲלוּ צְדָדִים לְחִיּוּב וּצְדָדִים לִשְׁלִילָה.
דְּבַר-מָה הִתְעַיֵּף. חִפֵּשׂ לָשׁוּב לְדוֹמֵם,
כְּמוֹ קִיר שֶׁקָּרַס, חֵלֵק-דִּבּוּר
אוֹ מִשְׁפָּט, דִּמּוּי שֶׁאָבַד, צוּרָה
פְּרָטִית שֶׁל שְׁקִיעָה

מִמֵּילָא הָעֵדוּת לֹא הָיְתָה כְּבָר שְׁלֵמָה,
הַשּׁוֹפְטִים הָיוּ צְעִירִים,
גַּם הָרָצוֹן לְהַגִּיד מַשֶּׁהוּ, עַכְשָׁו, לֹא הָיָה.

6
וְהַיֶּלֶד שֶׁפַּעַם הָיִיתִי
נִשְׁאָר: מוֹצֵץ עַכְשָׁו מִקְטֶרֶת,
שֶׁפִּיָּתָהּ אֲכוּלָה כְּמוֹ כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה
וּכְמוֹ שָׁפְכוּ עַל כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה חֻמְצָה.

וְצִלְצוּל הַטֶּלֶפוֹן לוֹ חִכִּיתִי כָּל הַשָּׁבוּעַ
וַאֲשֶׁר הִקְפִּיץ אֶת לִבִּי,
הִתְגַּלָּה כְּ'טָעוּת'.

נִשְׁתַּכַּח גַּם הוּא בֵּינְתַיִם.
וְהַדֹּאַר שֶׁחִכִּינוּ לוֹ לֹא בָּא.
וְהַדְּמוּת הַמִּשְׁתַּקֶּפֶת עַכְשָׁו בַּמַּרְאָה לֹא אֲמִינָה.
...

1
It was impossible to hold onto anything.
I didn't even embrace my mother as one should
And didn't part from her as one does before a trip,

When we sat and spoke all night
And said warm things,
Sometimes excited,
That ‘would last for the years to come'.

"There was no time to prepare you,"
She would later write, from her ‘new house', interpreting
The words ‘in the desert'.

Nor did I manage to tell you.

2
And the woman who glowed once
At intermission, in the concert hall,
Le Casque d'Or,
Far from the blast of The Trojans,

Is gone. Amazing how she left no trace
Or evidence,

Aside perhaps from an invisible groove
In a greying cell of the brain,
Like wagon wheels leave
In the mud and slush, in autumn.

"It was impossible to see you".

3
And the heat that once was in me became a liquid that froze:

A dirty block of ice,
Halley's Comet,
An evil omen, they said,

A rare visitor in our skies,
A tourist in the Solar System,
A subject of wonder
Once every few years.

Everything came by surprise, like a sudden gust of air,
A heat wave or a cold wave
And as it passed, was gone.

4
And the years were pressed and dense and swifter than we were,
People entered and left in them
In a hurry,
Uttered something and disappeared.

In the closet objects were left and the clothes
Of some who no longer were with us,
The heart was done with them,
Some saw it as a proof.

It was impossible to understand a thing.
There was no time for anything. It was impossible to hold onto
Anything. But we acted as if we were ‘immortals',
And as if there was time for it all. And for the absence,
Or the good word, or the silence.

5
And by the time it was my turn to testify, I had forgotten most of the details.
The words did not respond to those I remembered.
I wanted to say a few things in honour of those who fell in the war.
Something inside me got confused. The words were locked in my throat.
I was told to stay in my place. Instead of remaining seated I got up.

I thought I would speak about joy,
About injustice, about beauty,
The oppressed and the tear.
There was also something I'd repressed for years and which for some reason suddenly seemed important.
Perhaps I should use indirect speech here,
After all it's not me who is the accused,
And who am I to pronounce myself about the State and its Law.

Others spoke before me. Things were drawn out.
Positive and negative sides were brought up.
Something got tired; wanted to return to a still,
Like a wall that had crumbled, a part of a speech
Or a sentence, an image that was lost, a private form of
Resignation -

In any case the testimony was no longer complete,
The judges were young,
Also the desire to say something, now, was gone.

6
And the child I once was
Remains. Now chewing on a pipe,
Whose mouthpiece is eaten like all those years,
As if acid were poured on all those years.

And the phone call I was waiting for all week
And that made my heart jump -
Turned out to be a ‘wrong number'.

Meanwhile, that too has been forgotten.
And the mail we were waiting for didn't come.
And the image reflected now in the mirror is no longer credible.
...