Israel Pincas Poems

מִבֶּטֶן הַסְּפִינָה, הַשָּׁטָה
לְמֶרְחַקִּים, אֲנִי
נִבָּט קַשּׂוּב.

הַמַּיִם מְרַחֲמִים. הָעֶרֶב
כְּמוֹ לִפְנֵי אֶלֶף
שָׁנָה.

בַּיָּם הָעַתִּיק שֶׁלָּנוּ
אֵין חָדָשׁ.
רַק הָרוּחַ מִשְׁתַּנָּה.

אֵינֶנִּי חוֹשֵׁב
שֶׁהֶחְמַצְתִּי מַשֶּׁהוּ.
כָּל שֶׁנִּתַּן מֵאָז

הוּא מַתָּנָה.
פַּעַם בָּא
סוֹחֵר פְלוֹרֶנְטִינִי וְהִצִּיעַ

זְכוּכִית אֲדֻמָּה.
בִּשְׁנַת אֶלֶף
אַרְבַּע מֵאוֹת וְאַחַת זֶה הָיָה.

לֹא הָיָה
לִי מַה לָּתֵת
בָּעֲבוּרָה. וְהוּא שָׁב.

אֶקְנֶה אוֹתָהּ עַכְשָׁו.
כְּמוֹ לִפְנֵי אֶלֶף
שָׁנָה, גַּם הָעֶרֶב
...

From inside the ship sailing
far away, I
gaze hard.

The water has mercy. The evening
is like
a thousand years ago.

In our ancient sea
there's nothing new.
Only the wind shifts.

I don't think
I've missed anything.
Everything given ever since

is a gift.
Once a Florentine merchant
came and offered

red glass.
It was the year one thousand
four hundred and one.

I didn't
have anything to give
for it. And he returned.

I'll buy it now.
Like a thousand years
ago, tonight too
...

בָּאתִי לַאֲבִיב
חַיַּי. הָאֲדָמָה נוֹתֶנֶת רֵיחַ
חַם, מִיָּם אֶל
יָם. הָאָרֶץ הַזֹּאת פּוֹרַחַת
מִבְּשָׂרִי כְּמוֹ הַרְכָּבָה
עַל עֵץ שֶׁחֻתַּךְ בַּגֶּזַע.

הָאֲוִיר מָלֵא צוּף וּדְבוֹרִים וְרֵיחַ
הֲדַס חָרִיף וְלַעֲנָה
וְשִׁטָּה. שְׁתֵּי צִפֳּרִים דַּלּוֹת
בָּשָׂר, שֶׁאֲנִי רוֹאֶה עַכְשָׁו בִּקְצֵה
עֵינִי, וַאֲשֶׁר רוֹאוֹת אוֹתִי,
בְּאָכְלָן שְׂעוֹרִים מֵעַל לַשְּׂבָכָה,
הֵן צִפֳּרוֹת מוֹתִי,
הַמּוּכָן בִּשְׁבִילִי בַּמְּזָוֶה הַתּוֹסֵס שֶׁל סְתָוִי.
...

I came to the spring
of my life. The ground gave off a warm
scent. From sea to
sea. This earth blooms
out of my flesh like a graft
cut into a tree trunk.

The air is filled with nectar and bees and the sharp
scent of myrtle and absinthe
and acacia. Two skinny birds
that I see now at the edge
of my vision and that see me
while eating barley on the lattice
are the birds of my death,
ready for me in my autumn's fermenting storeroom.
...

זֶה הָיָה מִישֶׁהוּ אַחֵר
בְּחַלּוֹן הָרַכֶּבֶת לְאֶשׁפוֹרְד, אוֹ הֶסְטִינְגְס,
אָדָם בְּאָפֹר, רָאִיתִי
רַק אֶת מַחֲצִית פָּנָיו,
וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהָיָה מִישֶׁהוּ שֶׁפָּעַם הִכַּרְתִּי
לִפְנֵי שָׁנִים, וְלֹא יָכֹלְתִּי לִזְכֹּר.

אַחַר-כָּךְ בָּאוּ מַחְשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת וְשֶׁמֶשׁ נִכְנְסָה
לָעֵינַיִם,
וּכְבָשִׂים אֲחָדוֹת בַּשָּׂדֶה
מִיָּמִין, שֶׁנִּרְאוּ מְרֻצּוֹת לְמַדַּי וְלֹא חֲדוּרוֹת סְפֵקוֹת
כָּמוֹנִי, וְהִמְשִׁיכוּ לָכֵן לְלַחֵךְ
עֵשֶׂב, עַד שֶׁלִּבְסוֹף גַּם הֵן נֶעֶלְמוּ.

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲחֵרִים הִשְׁכִּיחוּ אֶת הָאִישׁ הָאָפֹר מִלִּבִּי.
הַצְּדוּדִית שֶׁלּוֹ נִשְׁאֲרָה חֲתוּמָה בַּחֶדֶר הָאָפֵל שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי.
לְעֻמַּת זֹאת נִזְכַּרְתִּי בַּדְּבָרִים שֶׁפַּעַם אָמַר לִי יְדִידִי
הַצַּיָּר, שֶׁמַּה שֶׁנִּתַּן הוּא לְהַעֲתִיק אֶת
הַטֶּבַע, לְהִתְקָרֵב כְּכָל הָאֶפְשָׁר וְלֹא לְבַקֵּשׁ
לְמַעְלָה מִזֶּה.

דְּבָרָיו אָז עוֹרְרוּ בִּי עִנְיָן.
מִדֵּי פַּעַם אֲנִי עֲדַיִן מְהַרְהֵר בָּהֶם.
וְעִם זֶה רָאוּי אֲנִי חוֹשֵׁב לְהַדְגִּישׁ
כִּי בְּאָמָּנוּת הָיָה מְדֻבָּר.
...

It was someone else
in the window of the train to Ashford or Hastings,
a man in gray, I saw
only half his face
and I thought it was someone I knew
years ago and couldn't recall.

Afterwards I had other thoughts, the sun was in
my eyes
and there were a few sheep in the meadow
on the right, and they seemed too pleased and not doubtful
like me, and continued to chew
the grass, until they also disappeared in the end.

These and other things banished the gray man from my heart.
His contours remained stamped in the dark chamber of my thoughts.
On the other hand, I recall a painter friend of mine
said that what we can do is copy
nature, approach it as closely as possible and not ask
for more.

Then I was very interested in his remarks.
I still think about them sometimes.
At the same time I think it's worth emphasizing
that art was under discussion.
...

אִישׁ לֹא שָׂם לֵב לִפְרָטִים.
הַיּוֹם הִתְבָּאֵר בִּקְרָעִים, לֹא הָיָה זְמַן
לְהֶמְשֵׁכִיּוּת.

מִישֶׁהוּ נֶעְלַם בַּפִּנָּה.
הָיְתָה רוּחַ, הָיָה
מְעֻנָּן. שֶׁמֶשׁ הֵגִיחָה
וְהִתְחַבְּאָה.
שׁוּם דָּבָר לֹא הִכְאִיב כְּמוֹ פַּעַם.
אִלְמָלֵא הָיָה הַזְּמַן קָצָר זֶה הָיָה אֲפִלּוּ שָׂמֵחַ.
בּוּלְוַאר סֶבַסְטוֹפּוֹל הָיָה חָסוּם
לִתְנוּעָה, הָאוֹטוֹבּוּס הִתְקַדֵּם בְּכָל פַּעַם
עוֹד מֶטֶר.
הָיָה בָּרוּר שֶׁאֵחַרְתִּי.
עֲבָרִי וַעֲתִידִי זָהֲרוּ בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה.
...

No one paid attention to details.
The day became clear in bits, there was no time
for continuity.

Someone disappeared at the corner.
A wind blew, it was
cloudy. The sun emerged
and hid.
Nothing hurts as it once did.
Were it not so short a time it could have been fun.
Boulevard de Sébastopol was snarled
by traffic, the bus inched
forward.
It was clear that I was late.
My past and future shone to the same degree.
...

זֹאת הָעִיר הַיָּפָה
בָּעוֹלָם:
וַדַּאי אַחַת הַיָּפוֹת שֶׁבּוֹ.
הַקָּפֶה כָּאן טוֹב, הַתַּחְבּוּרָה נוֹחָה,
הַסְּדָרִים וְהַנִּימוּסִים
טוֹבִים.

הַבָּתִּים, הַגַּנִּים, הָעֵצִים,
נְעִימִים.
אֲנִי חוֹזֵר וּמְשַׁנֵּן אֶת זֶה לְעַצְמִי
וְלִפְנֵי הַשֵּׁנָה כִּמְעַט מִשְׁתַּכֲנֵעַ.
...

This is the prettiest city
in the world:
one of the loveliest for sure.
The coffee is good here, the transportation convenient,
order and manners
are good.

The homes, gardens, trees
are pleasant.
I repeat this to myself
and am almost convinced before sleep.
...